הכנה לגישור

​

וברגעים האלו, אתה לבד, כל כך לבד, וזה לא בגלל שמי שמסביבך לא אוהב אותך או לא רוצה לעזור או כי אתה סובל מקשקשים. אתה לבד כי מי שלא עבר את זה לא יבין. לא. לא יבין. נקודה. לא חברה טובה ולא אחות ולא הורים, וואי, הכי לא הורים. אני אגיד את זה שוב: מי. שלא. עבר. גירושים. לא. יבין. עוד. נקודה. כדי להדגיש.

ופסיכולוגים טובים ככל שיהיו לא יכולים להיות שם כל הזמן, וזה הרי תמיד תוקף ברגעים הכי לא קשורים. ומי בכלל יכול להרשות לעצמו פסיכולוג כל הזמן בסיטואציה הזוללת כסף הזאת? ולהתגרש, זה משהו שכשהוא מתחיל אז זה כל הזמן, כמו מיגרנה אחת ארוכה וכרונית.

והן באות אלי, עם אותם הפחדים, הילדים, הכסף, מה יגידו, איך לספר להורים שלי, איך להתמודד עם איבוד השפיות שלהם בסיטואציה? איך לספר בעבודה, איך לעמוד בלחשושים במבטים, ואיך לא להתערער כל כך ממה שיש לכל פאקינג אחד להגיד לי בנושא, ואיך אשרוד כלכלית, וללכת לגישור או לקחת עורך דין? (תמיד גישור. תמיד), ומתי אצליח להפסיק להרגיש כשלון? וזה באמת כשלון ענבר? ומה יהיה אם אשאר לבד? ואולי אני פשוט כזאת, דפוקה? פגומה? למה כולם הצליחו ואני לא? (הם לא, הם פשוט לא מעיזים להסתכל במראה) ומה לעשות קודם? ולמה למה כולם תמיד רוצים שניתן להם סיבה? אבל לא סתם סיבה פוסט מודרנית כזאת כמו גדלנו להיות אנשים שונים, לא נו, תביאי סיבה סיבה, משהו מוצדק כזה, אלימות או בגידה או תגידי שהוא גיי, או גם וגם אם אפשר, כדי שזה יהיה ברור, כדי שהם, אלו שלא מעיזים, יוכלו להגיד לעצמם שלהם זה לא יקרה כי אצלם הכל בסדר.
והן שואלות אותי, כי בשבילן אני מהעתיד, ואני כאילו יודעת לספר להן איזה צורה זה יכול לקבל. והן אבודות, ויפות ואמיצות וזוהרות כל כך בתוך החושך הזה, ומתמודדות עם אגו שנפגע, או עם אגו שפגעו בו, ועם הלוגיסטיקה ההו כה מסריחה של החרא הזה.
ואני מוצאת את עצמי מקשיבה, שעות, כל אחת והסיפור שלה, וכולן יחד אותו סיפור אחד גדול, הפחדים זהים, הבלבול זהה. ואני חושבת ונזהרת, שלא להשליך עליהן את שלי, ולדבר רק ממה שאני יודעת, ולהתאמץ הכי חזק שלי כדי שהן בחיים לא ירגישו שהן לבד כי הופה עכשיו יש איזה פוסטמה מהפייסבוק שאיתן בזה, ואז אחרי שמנתקים את השיחה אני מרגישה את הריפוי שלי בתוך זה. עם כל אחת מהן. והן מודות לי ולא מבינות שאני צריכה להודות להן. כי זה התיקון בשבילי: לא לתת לאף אחד להיות לבד בזה יותר בחיים. ואז בדרך כלל אני שמה שוב את לבחור נכון של אמיר דדון (שלא תעיזו לשפוט אותי!) ובוכה את הנשמה.
אנחנו לא כשלון אני אומרת להן ולי, ותחמלי על עצמך אני אומרת, ותני זמן, כי גירושים זה קצת להיוולד מחדש עם כל ההזדמנויות הפסיכיות שיש לזה, סמכי עלי אני דולה אני יודעת לזהות סימני לידה כשאני רואה אותה.
ותרחיקי באגרסיביות אם צריך, כל רעל כל שיפוטיות כל טיפה קטנה של ביקורת, להפטר ממי שלא חייבים, אני אומרת להן ולי, ותשמרי את האנרגיה שלך לעצמך ולילדים וכדי לסיים את זה בטוב, כי לטפל במה אחרים צריכים ממך עכשיו זה לא הזמן אני אומרת. לא עכשיו. ושצריכה לחלוף בערך שנה פלוס מינוס כדי שתביני כמה את ההפך מכשלון, כמה זה אומץ לקום ולהגיד חלאס. זין על העולם והתבניות שלו, אני לא מוכנה להמשיך ככה. מגיע לי יותר. מגיע לו יותר. מגיע לילדים שלנו יותר. ומי שלא טוב לו יום טוב לו.